quainta's Journal

זה היה הטיול הכי טוב שהיה לי בחיים‬. ‫עלינו על אוטו בשדה"ת של המבורג ונסענו צפונה עד דנמרק דרך כל מיני עיירות וכפרים ומדי פעם גם איזו עיר‬. עצרנו בכל מיני מקומות עם אוויר גרמני וטמפרטורות גרמניות ואנשים נחמדים‬, ‫וישנו בכל מיני כפרים שכוחי אל שהיו גם בהם אנשים נורא נחמדים‬. ‫בכלל כולם היו נחמדים‬. ‫ולמדתי טיפה גרמנית, נינה כבר יודעת קצת‬ ועשתה את עבודת התרגום והתקשורת.

הגרמנים נמצאים כרגע בקדחת יורו. בכל מקום היו דגלי מדינות ומסכי ענק לצפייה במשחקים, זה היה הדבר היחיד שדיברו עליו. במלון שישנו בו בלילה האחרון חילקו מן פנקסי כיס כאלו שהכילו את פרטי המשחקים הצפויים, החלוקה לבתים ותוצאות יורו היסטוריות למיניהן. אפילו בטיסה חזרה פורסמו תוצאות המשחקים על המסכים הקטנים, לצד דיווחי הטמפרטורות, הגובה והמהירות.

‫והחלק הכי טוב- היה לנו ממש כיף ביחד‬. ‫היינו ביחד מיום חמישי בצהריים בשבוע שעבר ועד יום ראשון בבוקר השבוע בלי הפסקה‬, ‫וממש התבאסתי כשהיא הייתה צריכה ללכת לעבודה‬. ‫היה כל כך כיף איתה, אני לא יכולה בכלל להסביר במילים‬. ‫דיברנו המון ויכולתי בכל רגע נתון לנשק אותה או לחבק אותה או ללטף לה את השיער‬. ושתקנו ביחד בנסיעות, או שמענו דיסקים, או דיברנו‬. ‫וצחקנו המון, כל הזמן‬, ‫צחוק שמגיע לדמעות‬.

חזרנו עם מיליון תמונות, כמות נכבדה של שוקולדים, קצת קניות והר מנצנץ של מצב רוח טוב :).

ואיך אפשר בלי- צ'וּס!

כמו חלק גדול מחבריי ומכריי, גם אני התוודעתי לראשונה לפני כחצי שנה לאתר המופלא פייסבוק. מאז ועד היום הספקתי לקחת חלק כמאזינה וכדוברת בכמות מכובדת של שיחות סביב הנושא, שנדמה שלא הבדילו בין דת, גזע ומגדר- או יותר נכון, נבדלו אחת מהשנייה רק במיקומן ובמשתתפים בהן.
בכל השיחות הללו התייצבתי בחרוף נפש נגד מגדפי האתר. כל הטענות על אח גדול שאוסף פריטי מידע שנידבנו מרצוננו החופשי, על חיים אמיתיים שהופכים לוירטואלים ועל בזבוז זמן משווע, נהדפו על ידי חיש קל ופינו מקום ראוי ליתרונות הרבים.

דרך פייסבוק אני מקבלת מידע בזמן אמת על החברים ברשימת הקשר שלי. תמונות, סטטוסים, תחומי עניין ואירועים חברתיים מוצאים את דרכם לתיבת המייל שלי מדי יום. מסרים ארוכים ומפורטים נשלחים מצד לצד, תמונות ישנות מועלות ומתוייגות, עדכונים חוצים יבשות והשמחה גדולה. חידשתי קשרים עם חברים מהעבודה הנוכחית שעזבו, התעדכנתי בחייהן ובנישואיהן של חברות מהצבא, תמונותיהם של ילדי הדור הבא כבר מופצות לכל עבר, וככל שעבר הזמן כך תהיתי יותר כמה אחורה אוכל ללכת ולאן זה יוביל אותי.

בשלב מסוים התחושה החלה להעיק. זה קרה בשלב שבו נתקלתי במכרים מנתניה עיר הולדתי, המקום בו גדלתי וביליתי את 18 השנים הראשונות לחיי. את נתניה מעולם לא אהבתי ועזבתי אותה הכי מוקדם שיכולתי. זה לא שיש לי משהו אישי כנגד העיר עצמה, אבל זכרונות הילדות הדחויה שלי ממנה נהיים מוחשיים יותר בכל פעם שאני קופצת לביקור. אני נזכרת בכל אותן חברות שהרגשתי מרוחקת מהן, במבטים שהיו נשלחים לעברי ומבהירים לי כמה אני מוזרה ושונה ובשנים אותן העברתי בתקווה שיש עולם אחר, טוב יותר, שאוכל להגיע אליו כשאגדל.

לאור כל אלו לא מיהרתי ליצור קשרים מחודשים עם אלו שנצרבו בזכרוני חזק כל כך. לא יזמתי הצעות חברות והסכמתי מתוך נימוס להצעות שנשלחו אלי, בתקווה שכאן יסתיים העניין. יוצאות מן הכלל היו שתי חברות עבר טובות במיוחד, לצורך העניין נקרא להן איילת וקארין. בתקופת הילדות המוקדמת היו השתיים הללו מפלט עבורי. שלושתינו התחברנו באמצע היסודי והיינו מבלות שעות ביחד. היינו מסתובבות בעיר, בועטות בכדור תועה, מטיילות עם הכלב של קארין, ממלאות אלבומי מדבקות ועוד כהנה וכהנה מעשים ושעשועים של הגילאים הללו.

בכיתה ט' נפרדו דרכנו- אני ואיילת התחלנו ללמוד באותו בית הספר התיכון אבל בשתי כיתות שונות, וקארין עברה לתיכון אחר. באופן טבעי הכרנו חברות חדשות ופיתחנו תחומי עניין שונים. המשכנו להתראות מדי במסדרונות בית הספר או בעיר במהלך ארבע שנות התיכון, אבל החברות שלנו דעכה ונעלמה. המשכנו את חיינו. התיכון נגמר, אני התחלתי שנת שירות שלאחריה שירתתי בבסיס מרוחק, יצאתי מהארון, מצאתי עבודה, עזבתי את נתניה והתחלתי ללמוד. במשך כל השנים הללו לא שמעתי כלום מהן או עליהן. עד פייסבוק.

ההתחלה הייתה מהוססת. אני צירפתי את אחת מהן לרשימת החברים שלי והשנייה צירפה אותי. הסתכלתי קצת בתמונות ובפרטים שציינו, ניסיתי להבין מי הן היום. שתיהן נראות מצוין ושמחתי לראות תמונות כיפיות. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מסר מחמם לב מקארין. היא שאלה את כל השאלות ששואלים אחרי הרבה זמן, ובתגובה סיפרתי על בת הזוג שלי. העדכונים שלה לא איחרו להגיע. גם לה יש בת זוג.

איך זה יכול להיות?!
ידעתי על שתי בחורות שלמדו איתי בתיכון ויצאו מהארון מאוחר יותר. הייתי משוכנעת לחלוטין ששלושתינו היינו היחידות. בלב הולם שלחתי תגובה והצעתי שניפגש. היא שמחה על ההצעה והתחלנו לתאם. כל מסר הרגיש כאילו חזרתי הביתה. כל השנים שעברו לא שינו שום דבר, הרגשתי שאני מדברת עם מישהי קרובה שמכירה אותי היטב. במקביל התחלנו גם איילת ואני להתכתב במסרים. משוכנעת לחלוטין בנטיותיה הסטרייטיות של הבחורה, סיפרתי גם לה על בת הזוג. הפעם התגובה שלה כבר השאירה אותי נטולת מילים לחלוטין. בניגוד לכל הסיכויים הסטטיסטיים שביליתי שנים בחישובם, בניגוד מוחלט לתחושת הבדידות הלסבית העצומה שנשארה אצלי עד היום ביחס לנתניה, הסתבר שגם לאיילת יש בת זוג.

שלושתינו. שלושת הבנות שהיו במובהק שונות מהשאר, שלא מצאו את עצמן במסיבות ובריקודים ובקניות הבגדים והנשיקות על הלחי עם שאר הבנות. איך לא עליתי על זה קודם?
מהר מאוד נפגשנו. ישבנו בנתניה, באזור שלא היה קיים כשעוד גרתי שם. דיברנו המון. מסתבר שאיילת ידעה שהיא נמשכת לבנות מאז ומתמיד, רק חששה לספר. אני הבנתי את זה בתחילת שנת השירות והתחלתי לספר על כך למעגלים רחבים רק לקראת השחרור מהצבא. קארין חיה עם בחורות בשנתיים האחרונות. המפגש היה מהנה מאוד. אחרי שלב העדכונים עברנו בטבעיות לדיונים על החיים היומיומיים שלנו, ורק השעה המאוחרת הכריחה אותנו לסיים את המפגש. נפרדנו בחיבוקים חמים.

בשבועות שלאחר מכן לא הצלחתי להפסיק לחשוב על תחושות הבדידות שלי דאז. על שנים רבות בהן ביליתי בידיעה שאני שונה. שלא מעניינים אותי הדברים שמעניינים את שאר הבנות, שמשהו לא בסדר איתי. לו רק ידעתי אז שלמעשה היו לי שתי שותפות לכל המחשבות האלו... איך היו נראים החיים שלי? הידיעה שגם קארין וגם איילת חוו את אותן תחושות בדיוק נראית לי כמו מדע בדיוני בעיניה של הילדה המוזרה שהייתי.

אין לי מוסר השכל. כנראה שלמרות הכל זה היה בלתי נמנע. כנראה שבנתניה של תחילת שנות ה-90' לא היה מקום לילדות קטנות שמרגישות אחרת. כנראה שהחיים שלי היו צריכים להיות בדיוק כמו שהיו כדי שאהיה מי שאני. אבל אני בהחלט יכולה לברך את כניסתו של פייסבוק לחיי ואת העזרה הרבה שהעניק לי בסגירת מעגלים :).

אתמול בערב החיים המוחמצים שלי נפנפו לי לשלום
סובבתי את הראש ולא הסתכלתי להם בעיניים
ניסיתי להמשיך ללכת, להטעות אותם
שילכו
וחייכתי ומסך זכוכית דקיק עטף אותי והבריק לי את החיוך
כל כך בוהק שהפסקתי לראות אותם
ודיברתי ושתקתי והקשבתי
והכנסתי ידיים לכיסים והוצאתי
ואז כשהתיישבתי באוטו הם התיישבו במושב לידי
ואחר כך על ההגה
ואחר כך על הברכיים שלי
ואחר כך בתוך הלב
ויותר ממה שרציתי שילכו
רציתי שיישארו ויחבקו אותי חזק
אחר כך באו החיים האמיתיים שלי וגירשו אותם
אבל הם לא הלכו
רק נכנסו יותר עמוק ללב שלי.

אומרים שלכל אופנוענית יש תאונה ברקורד, אז לפני יומיים הייתה הרצינית שלי.
איילון, 80 קמ"ש, אופנוען טמבל אחד- זה כל מה שצריך בשביל הרס כנראה מוחלט של הקטנוע האהוב שלי, שאפילו לא הספקתי לרכב עליו יותר מדי.

בקיצור, איבדתי את ההכרה אז אני לא זוכרת את ההתנגשות עצמה. הדבר הבא שאני זוכרת זה ששכבתי על הכביש וחובש טיפל בי. אח"כ ביליתי חצי יום באיכילוב ושם לא הפסקתי להגיד תודה בלב לכל המיגונים שלי, שנהרסו לחלוטין בעודם משאירים אותי נטולת פגיעות פנימיות או שברים.
מה שכן חטפתי זו מכה חזקה בפנים, שגרמה ללחי השמאלית שלי להיות נפוחה למדי ולעין שלי להתכסות בפנס יפהפה. הנעליים שלי, שרוטשו לחלוטין ממגע האספלט, השאירו פתח לכביש לעבור דרכן, דרך שני זוגות הגרביים שלי וגם קצת דרך כף הרגל שלי, מה שאומר שפשוף מספיק גדול ועמוק כדי להקשות עלי ללכת באופן תקין. מלבד זה אני מכוסה בשלל סימנים כחולים שהופכים את המצב לנעים אף יותר.

עם כל זה, יצאתי לגמרי בזול. המעיל, הקסדה, הכפפות ומגיני הברכיים היו שווים את 3,000 השקלים (קצת פחות) שהשקעתי בהם. אבל כאב הלב האמיתי הוא על הקטנוע- אמצעי הניידות שלי, העצמאות המלבבת לה זכיתי- ואותה לא אוכל לשחזר מאחר ולא היה ברשותי ביטוח מקיף.
הקטנוע שוכן כרגע במגרש המשטרתי לשם נגרר, ומחר אני אמורה לראות במו עיני את הנזק שנגרם לו, ולהתחיל לחשוב מה אני עושה עם עצמי הלאה.

הסמסטר כבר נגמר, אז הנסיעות היחידות שעלי לבצע הן לעבודה ובחזרה- 47, הנה אני שבה לחיקך המאחר והאנטיפטי שלא התגעגעתי אליו לרגע.

כן, אני מבואסת עד קצה ריסיי, רמת הציניות שלי עלתה פלאים, ואני באמת ובתמים חסרת אונים והשראה לגבי התנהלותי בעולם עם פתיחת הסמסטר הבא. כסף לקנות אוטו או קטנוע חדש + מיגון אין באמתחתי, מה שמהווה הסבר סביר למצב רוחי המחורבן.

ניחומים, פרחים, מסג'ים ושאר צ'ופרים יתקבלו בברכה במקום זה בדיוק.

בתקווה לעתיד טוב יותר...

נ.ב. שכחתי לציין בקורבנות האירוע את הפירסינג בגבה שהחזיר נשמתו לבורא בעקבות סי.טי. ראש. אבל זה כבר באמת מותרות.

מאז שקניתי את הקטנוע נהייתי קצת היסטרית. אני כל הזמן מפחדת שיגנבו אותו, שיתקלקל בו משהו, שיחבלו בו.
אני בודקת עשר פעמים אם קשרתי ונעלתי הכל, אם האזעקה מופעלת וכו'.

אתמול חניתי ליד הלונדון מיניסטור (סיפור בפני עצמו- יש שם חנייה לדו-גלגליים בעיקרון, רק שהכל היה מלא, ונורא פחדתי שיתנו לי דו"ח. כן, עיריית ת"א עושה את זה). אחרי שקשרתי וכיסיתי אותו, נזכרתי ששכחתי את השלט של האזעקה בתוך הכיס של המעיל, שהשארתי בתא המטען. לא היה לי כוח לפרק את כל הכיסוי, אז פשוט הזזתי אותו קצת, הכנסתי את המפתחות לסוויץ' (ככה פותחים את הבגאז'), פתחתי, הוצאתי, סגרתי והלכתי.

בדרך חזרה, כשעה וחצי מאוחר יותר, אני מוציאה את השלט מהכיס ולא מוצאת את המפתחות. לא בכיס, לא בתיק, לא בשום מקום. הפאניקה משתלטת, ואני אצה רצה לקטנוע, בידיעה ברורה איפה נמצאים המפתחות.

במשך שעה וחצי החניתי קטנוע, שקניתי במיטב כספי ואין לי ביטוח מקיף עליו, במרכז ת"א, עם המפתחות בסוויץ'.
מזל גדול שהוא היה מכוסה, כי רק המחשבה על שמחתו של הגנב הפוטנציאלי המגלה כי בידיו צרור מפתחות לכל המנעולים ובוודאי- לקטנוע עצמו, ממשיכה לעורר בי חלחלה עד רגע זה ממש.

וחוץ מזה, צילמה אותי מכמונת מהירות בדרך חזרה מביקור בבית הוריי בנתניה. אז עכשיו נוספו לפחדים גם שלילה/קנס אינסופי/נקודות/כולם ביחד.

******************************************************
ולנושא אחר לגמרי- שנת הלימודים האקדמית התחילה, ואני אחת מיני סטודנטיות רבות לפסיכולוגיה וקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן.
מסתבר שכל מי שלומדת פסיכולוגיה רוצה להיות פסיכולוגית קלינית <כולל בנות שסיימו שירות לאומי לפני יומיים- מה שעושה אותן בנות 19>, מה שבהחלט מהווה גורם מרתיע בשבילי.
אני לא יודעת מה אני רוצה מהתואר הזה, ובכלל.
הכל נשמע מאוד מעניין ועבר עלי שבוע חיובי למדי, אבל אני לא ממש רואה את עצמי כחלק מהקליקה המצומצמת שתעמוד בדרישות המופרעות ותתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה- גם לו הייתי יודעת שזהו ייעודי בחיים.

ואגב, שיעורי היהדות בכלל לא נוראיים. מסתמן שאלו יהוו את החלק הקליל של השנה.

סופ"ש נעים לכל!

*כבר שמונה ימים שאני מסתובבת עם הקטנוע החדש והמגניב שלי. זמני הנסיעות שלי התקצרו למינימום ההכרחי, לא כולל פקקים- אותם אני עוקפת בקלי קלות. אמנם ביחד איתו מגיעים גם המעיל והקסדה שקצת מכבידים על הסתובבות כלשהי- אבל זה מחיר ששווה לשלם.
אם נמאס לכם להיתקע עם אוטובוסים, חניות ופקקים- קנו קטנוע, וטוב עכשיו מאחר כך! (המחירים יורדים בחורף)

*ביומיים האחרונים הסתובבתי בערבים בפסטיבל אייקון בסינמטק. כה נחמד לבלות בחברת אוהבי באפי אחרים. אתמול ראיתי שוב את סרט החובבים "מה זה השטויות האלה?- באפי ציידת הערפדים", שאף הוספו לו כמה קטעים חדשים. היה משעשע למדי.
היום אשוב בשלישית לפסטיבל- להרצאה על הומוסקסואליות ובאפי, ואח"כ לעוד הקרנת פרקים.

*באיגי מחפשים מדריכות.
אם אתן/ם מכירים/ות בחורות שרוצות להדריך קבוצה צעירה (גילאי 15-18), אנא צרו קשר.
השנה תיכף מתחילה והקבוצה שהדרכתי בשנה שעברה בינתיים נטולת מדריכה. מלבד הקבוצה הזו, בהרצליה, ישנה גם קבוצה בכפ"ס, ועוד שתיים-שלוש בצפון ובדרום.
איך זה שתמיד חסרות בנות בכל העניינים הקהילתיים האלו?

*ואחד קטן מן העבר- בארוחת ראש השנה שאלה סוף סוף סבתי שתחיה למה אין לי חבר. ההסבר על כך שיש לי חברה לא ממש חִלחל. לקח כמעט שבוע עד שהיא התקשרה לאבא שלי להגיד שמאוד עצוב לה- באופן כללי, ועל כך שלא יהיו לי ילדים.
סבתא שלי ואני לא ממש מנהלות שיחות עמוקות, אבל אני חושבת שלרגל האירוע אני דווקא כן אזום איזו שיחה. חבל לי שהיא תצטער על דברים שאין בהם שמץ קשר למציאות.

שיהיה סופ"ש מוצלח לכולנו!
<הזוגה ואני הולכות למסג'- מתנת יום ההולדת שלי שהיה לפני כשבוע>

היום בערב מסיבאפי, בואו בהמוניכן/ם- למען לא יהיה הגיל הממוצע 17.

פרטים פה:
http://www.sunnydale-embassy.co.il/messibuffy2006

וטיזר פה:
http://www.youtube.com/watch?v=HzIQ9SG4Fxs
(הידעתם ששלי יחימוביץ, יונית לוי ועירית לינור מצטטות בעל פה משפטים נבחרים מיצירותיו של ג'וס ווידון?)

אז אתמול אני נוסעת לי בקו 5 ביחד עם חברה, בדרך לבית שלי, אחרי חווית קניות נחמדה.
האוטובוס די צפוף, אין לנו מקום לשבת- אנחנו עומדות ומחכות שיתפנה.
מתפנה מקום באחד מהמושבים המרובעים (שניים מול שניים)- אנחנו מתיישבות נגד כיוון הנסיעה.
מולנו יושב איש יחסית מבוגר (נגיד, 50 בערך), עם תיק על הברכיים.
כבר מההתחלה הוא קצת יותר מדי ידידותי וזה מעצבן אותי- הוא שואל אם אני רוצה לשים את התיק שלי על המושב לידו. הוא כל הזמן זז ונוגע לי בטעות(?) ברגל, ומבקש סליחה בכל פעם.
אנחנו שוקעות חזרה בשיחה. האיש ממשיך לזוז כל הזמן, ובכל פעם שהמבט שלנו במקרה עובר עליו הוא מחייך.
אני מעיפה מבט כדי להבין למה הוא זז כל כך הרבה, מעצבן אותי שהוא נוגע בי.
התשובה נמצאת בדיוק מול העיניים שלי:
הוא לובש מכנסיים ממש ממש קצרים, ותנחשו מה מבצבץ מתוכם.

כאן מתחלקת הסיטואציה לשני חלקים: מה שקורה לי בראש ומה שקורה במציאות.
אצלי בראש אני קמה ומתחילה לצעוק עליו באיזו חוצפה הוא מכריח אותנו להיות עדות לאנטומיה האינטימית שלו, שלל צרחות "סוטה!", ועוד כהנה וכהנה פנינים שעוברות לי בראש.
במציאות אנחנו זזות מושב אחד אחורה, למושב זוגי, רק כדי לגלות שהוא עובר למושב שממולו, כך שהוא עדיין נמצא מולנו. ומחייך. כל הזמן ממשיך לחייך אלינו.

אני רותחת.
כי המחשבה הראשונה שלי היא שאולי הוא לא שם לב, שזה לא בכוונה. החיוכים שלו מבהירים אחרת, אבל אני מוצאת את עצמי מחפשת בשבילו תירוצים!
אני רותחת כי אני לא קמה ואומרת לו שום דבר, ונשארת לשבת בחוסר אונים.
אני רותחת כי איזו חוצפה זו לכפות עלינו, סליחה, את מראה הביצים המקומטות שלו!

כמה תחנות אחר כך אנחנו מגיעות ליעדנו, ויורדות מהאוטובוס. נחשו מה- הוא יורד באותה תחנה.
עכשיו אני אפילו עוד יותר מעוצבנת, אבל אנחנו עוברות מהר את הכביש לצד השני ומתרחקות ממנו.
הוא לא ממשיך אחרינו.

מה אנחנו למדים מזה, ילדים?
א. בנות מנומסות גדלות להיות נשים שותקות.
ב. אני בכלל לא בחורה שותקת, אבל תדהמה נוטה להיות גורם משתיק.
ג. אני שונאת גברים מבוגרים.
ד. מקרים כאלה גורמים לי להבין למה אני כל כך זהירה בחברת גברים.

ועדיין, העצבים שלי עליו והכעס שלי על חוסר האונים נוכחים ומנדנדים לי.

החל מיום שישי האחרון מונחת על השולחן בביתי הקט קסדה יפה, נוצצת וחדשה (ויקרה)
שהיא פריט ראשון בעל ערך רב שנקנה לרגל קניית הקטנוע- המתוכננת לאוקטובר הקרוב.

בשל היותי מורכבת אחת לשבוע, הוקדמה קניית האביזרים,
ובשבוע הבא ארכוש אף מעיל ממוגן היטב.

ייפי!

<אין דבר שמשמח בחורה כמוני יותר מקניות :)>

אני בת 15. זה חודש דצמבר ואני יוצאת לטיול השנתי של כיתה י'.

אני לא זוכרת לאן היה הטיול ומה עשינו.

אבל אני זוכרת את הדס.



הדס בלונדינית ושזופה, כיאה למדריכת טיולים.

יש לה עיניים בהירות ושליטה מלאה בשירים ישראלים.

אני לא כל כך אוהבת טיולים- אני שמנמנה והמסלולים קצת קשים לי.

אבל בטיול הזה אני כל הזמן הראשונה.



הדס מאוד ידידותית. היא מחייכת אלי הרבה.

אני מרגישה מיוחדת.

היא ואני הולכות ושרות לאורך כל המסלולים.

שירים שאף אחד לא מכיר.

למה שילדים בכיתה י' מנתניה יכירו שירי להקות צבאיות?



אין לי הרבה חברות מהכיתה.

הבנות חושבות שאני מוזרה.

זה בגלל שאני לא אוהבת לעשות סבב נשיקות שלום כל בוקר.

זה לא נוח לי להתקרב אליהן ככה.

אבל להדס לא אכפת לי להתקרב.



אני כל הזמן מסתכלת עליה.

לא אכפת לי שהיא רואה.

היא מחבבת אותי.

המחשבות שלי רצות כל כך מהר.

היא תחבב אותי נורא, ותרצה לשמור איתי על קשר.

למרות שאני בת 15 והיא בת 22.

אני בוגרת לגילי.



זהו, זה מה שאני רוצה.

שתשמור איתי על קשר.

ואז לה אני אוכל לתת נשיקה בכל פעם שניפגש.

על הלחי, בטח שעל הלחי.



אני בת 15 וכבר היה לי חבר.

אני מצ'וטטת עם כל מיני בחורים.

והדס נורא יפה.

אבל זה כבר היום השני של הטיול.

יש לה מחרתיים יום הולדת. היא סיפרה לי ביום הראשון.



היום האחרון עובר מהר.

היום אנחנו שרות שירי אירוויזיונים.

אני כמובן עדיין ראשונה.

הערב מגיע. כולם רוצים הביתה, לישון.

אני רוצה להישאר עוד קצת.



את הדס אני לא רואה יותר אף פעם.

אבל אני עדיין זוכרת את החיוך שלה.

ואת הנמשים השחומים.

ואת תאריך יום ההולדת.

( קונצרטינה וגיטרה )

ואני מביאה את כל השיר למרות שהוא מאוד ארוך-
כי זה שווה את זה.
מלא הומור כמיטב יכולתו של אלתרמן.

********************************************

ולחילופין-
רבקה מיכאלי ויוסי בנאי כשני עולים חדשים באולפן
העברית מבולבלת, הרבה רצון טוב,
והגרנד פינאלה-

"אך, עברית קשה שפה
גם שפה מתבלבלת
מחר לגור לא יותר לבד
אני עם אתה
גם כן אני עם את
אני עם אתה
גם כן אני עם את"

(עברית קשה שפה
ביצוע: יוסי בנאי ורבקה מיכאלי
מילים: דן אלמגור
לחן: יאיר רוזנבלום)

יכול להיות שאני הורסת מיופיו של השיר והגשתם המצוינת של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי,
ע"י כך שאני לא מצרפת את כולו, אבל זה יהיה באמת קצת מוגזם.


אלו שתי הפנינים ששמעתי היום בשעה עברית בגלי צה"ל.
רק בשביל זה שווה לנסוע באוטובוס ולא בקטנוע
<שממילא בינתיים אין לי, אבל כשיהיה- יהיה לי למה להתגעגע>

פיטרו אתמול מישהי שאני מאוד אוהבת מהמשרד.
It sucks.
לחלוטין.
וזה עוד נעשה באיזו דרך מגעילה, עם שימוש בסחטנות עוד יותר מגעילה.

אני שונאת את הרגעים האלו שהרעים מנצחים.
גורם לי להרגיש קטנה וחסרת אונים.


*****************************************************************

גם כן אתמול, אבל חיובי-
הייתי בכנס על מיניות נשית והיה מעניין מאוד.
לשם שינוי לא הכרתי בשם כמעט אף אחת (בפנים כן).

איכשהו עם הזמן פמיניזם נהיה קשור לזהות מינית.
אתמול אחרי הרבה זמן זה חזר להיות מושג רחב יותר